פעולת בר/בת מצוות
נשאל מתי יודעים כשמתבגרים
← למדריכ.ה- פעילות זו מיועדת להיות פעילות אינטימית המעודדת שיח פתוח וכנה. מומלץ להעביר את הפעולה לבנים ובנות בנפרד על מנת שיוכלו ליצור בקבוצה שיח רלוונטי להתבגרות המינית והמנטאלית שלהם. יש להגדיר מראש מה גבולות המרחב הבטוח בשיחה:
חפץ- לפני הפעולה, מבקשים מהחניכים להביא חפץ מזכיר להם את הילדות שלהם. בסבב במעגל, כל אחד מציג את החפץ אותו הביא ומספר למה הוא מזכיר להם את הילדות, איזה שימושים הוא היה עושה עם החפץ הזה, ומה החפץ הזה מהווה כיום. (מי שלא הביא, יכול פשוט לספר)
נשאל-
נדון במשמעויות הכרוכות בקבלת המצווה עלינו
בר המצווה בעיר ובקיבוץ – מתחלקים לשתי קבוצות. כל קבוצה קוראת את הטקסט (נספח א’). קבוצה אחת מייצגת את דעתו של נמרוד, והקבוצה השנייה מייצגת את דעתו של יואש.
נציג את שני הצדדים.
נשאל-
← למדריך.ה – יש לשים לב שאין מדובר רק בחובות דתיים אלא להפך, שכל חניך יקח את זה למקום שלו. גם תשובות כמו “להיות יותר אחראי לעזור בבית” או “לקחת אחריות על המעשים שלי” יהיו תשובות מתאימות.
נחשוב על תהליך ההתבגרות הצפוי לנו
נחלק לכל חניך קטע ובסופו משימות ושאלות הקשורות לקטע. כל אחד יתפוס לו מקום שקט (אפשר להוציא אותם החוצה או למקום במושב שיהיה נוח לכל אחד לתפוס פינה שקטה) יקרא את הקטע ויענה על השאלות.
נחזור בחזרה למליאה ונשאל את החניכים איך היה. נבקש מהם לשמור את הדפים אותם מילאו ולהסתכל מידי פעם ולשאול את עצמם הם התשובות שלהם השתנו. אופציה נוספת היא להכניס למעטפה, למור בתיבה ולפתוח לאחר פרק זמן מסויים (שנה או יותר).
שנת בר/בת המצווה היא שנה בה אנחנו לוקחים על עצמינו אחריות מסויימת אך גם מקבלים זכויות מסוימות. עלינו לנסות להסתכל מלמעלה על התהליך שאנחנו עוברים בזמן הזה, ולהבין מה החובות ומה הזכויות שכרוכות בכך.
נמרוד:
קראתי על האופן שבו חוגגים “בר-מצוה” בכמה קיבוצים, ועלי להודות שנתמלאתי קנאה.
זה כה שונה מהאופן שבו חוגגים זאת אצלנו בעיר, ולדעתי בצורה הרבה יותר מוצלחת. בכל מה שנוגע לאופן שבו נערכת החגיגה בקיבוץ, אני נאלץ לסמוך על התיאורים, אך את החגיגות בעיר אני מכיר היטב. לפני זמן-מה אף ביקרתי באחת מאלה. זה היה דומה לחתונה יותר מאשר לחגיגת בר-מצוה. ההורים, שאינם עשירים, שכרו אולם מפואר ותזמורת והזמינו מאות אורחים. חתן בר-המצוה התפאר שזה עלה לאביו כ-1000 ל”י, והורי סיפרו לי כי אביו לווה לשם כך כספים. אך ישבו המוזמנים מסביב לשולחנות, מיד החלה זלילה של מנות נכבדות בזו אחר זו. בר-המצוה הסתובב גאה ולחוץ בתוך חליפה מגונדרת עם מכנסים ארוכים שחורים. אחר כך עלה על כיסא ודרש דרשה במלים מפוצצות ששם בפיו מורה הבר-מצוה שלו. האם באופן כזה הוכחה כניסתו לעול בגרות, לעול מצוות? איזה מאמץ עשה הוא, הבחור הצעיר, כדי להוכיח שאכן כשר ובשל הוא? איזה זכר יוותר מכל המאורע, פרט להוצאות העצומות ?
עתה, הואילו נא והשוו חגיגה זו עם חגיגות בר-המצוה בקיבוץ דפנה, למשל. ראשית חגגו שם כל החבריה יחדיו. זה הפך ממאורע פרטי למאורע חברותי. על הנערים והנערות הוטלו משימות מבחן אחדות כדי להוכיח בגרותם. הם הקימו מחנה עצמאי וחיו בו לבדם שני ימים ושני לילות. הם נסעו קבוצות קבוצות בלי הדרכת מבוגרים למקומות שונים בארץ: לעיר חיפה, לקיבוץ הדתי טירת צבי, למושב נהלל, לבלות יומיים בחיק משפחה דתית בצפת, לשיט בספינת דיג במשך שלושה ימים וכדומה. עם שובם ממסעותיהם העצמאיים, סיכמו את הרשמים בשיחות בכיתה.
נוסף לזה, הוטל עליהם לשמור בקבוצות של ארבע, כל אחת לילה שלם, בלי ליווי מבוגרים. יום עבודה מלא במשק, היה גם כן משימה לא קלה. בנות שהחליפו את המטפלת בבית הילדים, או את הגננת בגן-הילדים, הוכיחו בגרותן. כך, על ידי מעשים, הוכיחו בני-המצוה שהם בוגרים ומסוגלים לבצע משימות קשות ואף להכיר שטחי חיים שונים. מובן שכל זה אינו צריך לפגוע בטקס הדתי של המאמינים. יכול ילד שיעבור את הטקס בבית-הכנסת, אך אחר-כך עליו להוכיח למעשה שהוא בוגר. זה אולי יעלה פחות מאשר אולם וארוחה חגיגית, אך ישאיר רושם עז יותר על בר-המצוה.
מה דעתך, יואש?
נמרוד
יואש:
נמרוד ידידי היקר,
אני מבין את התלהבותך. חידושים מעוררים תמיד יותר ענין. ברגע ראשון נראה, כאילו אופן החגיגה בקיבוץ שאתה מתאר, עולה לאין ערוך על הנוסח המקובל בעיר. גם אני איני מסכים להוצאות הכספיות המרובות שהן פרי תחרות בין החוגגים – מי מהם יצליח להכין חגיגה מפוארת יותר? גם בעיני נראית הדרשה המליצית של בר-המצוה כדבר מלאכותי ומגוחך. אולם על אף ביקורתי השלילית, אינני ממהר לדון לחובה את המנהגים הקיימים. בר-המצוה הוא בראש וראשונה חג דתי בעל משמעות סמלית. מרגע זה ואילך נושא הנער באחריות מוסרית למעשיו. למעשה, בימינו מעטים מאד הנערים הנעשים באמת עצמאיים בגיל זה. עוד שנים רבות עליהם להיות סמוכים לשולחן הוריהם וללמוד בבתי-הספר. בכל אופן, רבה שמחתם של ההורים שהבנים שלהם הגיעו לשלב זה. את שמחתם זו הם רוצים לחלוק עם כל קרוביהם וידידיהם, ואלה האחרונים גומלים ומביעים את השתתפותם בשמחה על ידי מתנות. (בעוד שבקיבוץ מקבל החוגג מתנה מהקיבוץ כגוף. אינני בטוח שהפאר וההדר בחגיגת המאורע באו רק מתוך רצון של התפארות. זהו
מנהג עתיק ומסורת אצל היהודים, ואין למצוא בזה טעם לפגם.
על כל פנים, גם אם הצורה הנוכחית של חגיגות בר-המצוה אינה נראית לך, לא יתכן שכל אדם יחליט כיצד ואיך לחוג זאת. יתכן מאד שצריך למצוא נוסח כללי ואחיד שיתקבל על דעת כל החוגים. ועד אז – אני מעדיף את הנוסח הרגיל, אבל כמובן לא בפאר וביזבוז.
